פסק-דין בתיק ב"ל 44797-11-13

1.         ערעור זה נסוב על החלטת הועדה לעררים (אי כושר) מיום 12/11/13, לפיה לא איבד המערער מכושרו להשתכר וכי הוא מסוגל לשוב לשוק העבודה.

2.         המערער יליד 1958 נשוי עם 8 ילדים אשר שבעה מהם בגירים. המערער עבד בעברו כנהג עד 1999 עת נפלט משוק העבודה. המערער נמצא זכאי להבטחת הכנסה וקיבל גמלה זו במהלך השנים מהמשיב.

המערער פנה לקבלת קצבת נכות כללית בשנת 2009 עקב הידרדרות במצבו הבריאותי. למערער נקבעו 71% נכות לצמיתות  וכן נקבעה לו דרגת אי כושר יציבה של 100% בשנת 2010.

המערער פנה להחמרה במצב נכותו וועדה לעררים הותירה לו  ב- 30.1.13 את אותם אחוז נכות. בעקבות החלטתה זו נבחן עניינו אף אל ידי ועדה לעררים - אי כושר אשר קבעה כי איבד  50% מכושר השתכרותו מ 1.10.12.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין לעבודה ועניינו של המערער הוחזר בהסכמה לועדה על ידי כב' הרשמת חסון.

הועדה התכנסה בעקבות פסק הדין וקבעה את קביעתה כמפורט בסעיף 1 לעיל.

3.         בדיון שנערך ביום 4/3/14  בפני הרשמת כרמית פלד ולאור העובדה כי עלה מהחלטת הועדה  כי היא לא מילאה אחר המלצות הרשמת חסון ופסק דינה, הושגה בין הצדדים הסכמה ביחס להשבת עניינו של המערער לוועדה.

עם זאת, הצדדים נותרו חלוקים בדעתם ביחס לשאלה, האם יש להשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכבה המקורי - ההרכב אשר דן בעבר בעניינו של המערער, או שמא תתכנס הוועדה בהרכב שונה ועל כך הועברה המחלוקת להכרעת שופט.

4.         לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בכתב התשובה, בפרוטוקול הדיון מיום 4/3/14 ובהודעת המערער מיום 5/3/14  וכן בפוטוקולים של הוועדות ,  זהו המקרה החריג והמתאים בו על בית הדין   לקבל את עמדת המערער ולהחליף את הרכב הוועדה.

5.         אכן, דרך המלך הינה להשיב את הענין לוועדה בהרכבה המקורי. רק במקרים חריגים בהם עולה חשש של ממש כי הוועדה תהא "נעולה" בעמדתה הקודמת, או שהרכבה אינו נאות, או במקרים חריגים אחרים, מועבר הענין לוועדה בהרכב אחר (בר"ע (ארצי) 26826-10-13 דרעי נגד המוסד לביטוח לאומי (20/11/13) פורסם בנבו; עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר קופפרברג נגד המוסד לביטוח לאומי (21/10/09) פורסם בנבו).

6.         בעניינו, נדון בעבר עניינו של המערער בפני ועדת העררים (אי כושר), בהרכבה הנוכחי, פעמיים, לאחר שביום 3/10/13 ניתן פסק דין אשר החזיר בשנית את עניינו של המערער לדיון נוסף בפני הוועדה.

בפסק הדין מיום 3/10/13 נקבע, בין היתר, כי "תשומת לב הוועדה לכך שבשל העיוורון בעין ימין נשלל רישיונו להסעת נוסעים".

חרף הפניית תשומת ליבה של הוועדה, לאחר שהוחזר עניינו של המערער לוועדה בשנית קבעה הוועדה כי "גם ליקוי הראיה שזו נכותו העיקרית בשיעור 30% הינה רק בעין אחת ואינה מגבילה", תוך שהיא אינה מנמקת את החלטתה זו ואינה מתייחסת לעובדת שלילת רישיונו של המערער להסעת נוסעים.

עוד קבעה הוועדה כי "התובע אינו עובד כבר 15 שנים ולא מסיבות של הנכויות שניתנו לו בוועדה 30/1/13". גם קביעה זו אינה מנומקת.

נימוק של קביעה כאמור מתבקש בנסיבות הענין, במיוחד בהתחשב בעובדה שהמערער הוכר כבעל דרגות אי כושר השתכרות גבוהות בשיעורים של 75%  ו-100% כבר כ-4.5 שנים לפני שהופיע בפני הוועדה נשוא הערעור ובכך שנכותו הרפואית לא השתנתה משנת 2009.

לפיכך, עולה כי החלטת הועדה  מעלה חשש כי דעתה מגובשת ומקובעת וכי אין באפשרותה לשקול את עניינו של המערער בפרט לאור ההפניות של בית הדין לגופן .

על כן זהו המקרה המצדיק סטיה מן הכלל והחלפת הרכב הוועדה שידון בעניינו של המערער שוב.

7.         לסיכום -  ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה יושב עניינו של המערער לוועדה לעררים (אי כושר) על מנת שזו תתייחס לנסיבותיו האישיות של המערער ובפרט ליכולתו לחזור לעבודתו הקודמת נוכח עיוורונו בעין ימין - עיוורון אשר שלל את רישיונו להסעת נוסעים.

כמו כן, תתייחס הוועדה למכלול הנכויות ולהשפעתם על אי הכושר לרבות הפגימות האורתופדיות והקוגנטיביות.